מישל בייקר, מודיבודי
בואי נעמיק יחד
לאורך תקופות שונות ומקומות שונים לרוחב הגלובוס, אפשר למצוא התייחסויות מגוונות לווסת: מצד אחד היא דיסקרטית ואפילו מקור לבושה, ומצד שני יש שייחסו לה יכולות מגיות וקסומות. לא שיש לנו בעיה עם מאגיה, אבל טוב שדברים קצת השתנו ועכשיו יש לנו אמצעים יותר מוכחים להתמודד עם הווסת, שהחביב עלינו הוא כמובן תחתוני מחזור!
אז מה עשו נשים קדמוניות עם הווסת שלהן? איך התנהלו נערות ביוון העתיקה? ובאיזה גילאים נשים בכלל התחילו לקבל וסת בעבר? בואי איתנו למסע במכונת הזמן! יש מצב שתצאי מהמסע הזה עם פרספקטיבה חדשה לגמרי על הווסת שלך.
אמהות-אמהותינו והווסת
כבר בתקופת האבן, א.נשים עם וסת מצאו דרכים יצירתיות להתמודד איתה. הופתענו לגלות, שבתקופה הפלאוליתית נערות התחילו לקבל וסת מוקדם יותר: בין הגילאים 7 ל-13. הנה כמה נקודות ציון מעניינות שחוקרי וחוקרות פרה-היסטוריה גילו:
התיעוד הראשון בנושא מצביע על כך שאמהותינו הקדומות בעידן האבן (בין המאות ה-30,000 לפני הספירה עד המאה ה-3,000 לפני הספירה) היו מכינות לעצמן תחבושות עשויות מעור, או מבד פשתן ממולא בצמחים וחול.
במצרים העתיקה היה נהוג להכין מעין פיתרון דמוי טמפונים, עשוי מעלי פפירוס ודשא.
על פי היפוקרטס, ביוון העתיקה היו משתמשים בדם המחזור לדישון האדמה, על מנת שתהיה פורייה יותר.
ככל שאנחנו מתקרבות כרונולוגית לימי הביניים, הגישה כלפי הווסת נהיית יותר ויותר דכאנית, והיא מקוטלגת כמבישה. ניתן להבחין בשינוי הזה גם בהתבוננות על אמצעי הספיגה שהחלו להיכנס לשימוש.
ימי הביניים:
הביוש החברתי בנוגע לווסת התחיל להעלות הילוך בימי הביניים - בין המאות החמישית וה-14, והדימום החודשי הפך לטאבו בחסות הכנסייה וחוסר ידע בנוגע לגוף האדם. אמונות טפלות החלו להתפשט בנושא: היו שהאמינו שדם הווסת יכול לחסל יבולים, לעמעם מראות, ואפילו לתת לא.נשים כוחות כישוף מסוכנים. בנוסף, יש תיעוד של שיטות משונות להתמודדות עם דם הווסת, כמו שימוש באבקת קרפדה מיובשת (כן!) כדי לדכא דימום כבד.
אמצעי הספיגה הפופולרי ביותר באותם ימים היה סמרטוטים ישנים, וגם סוגים של טחב היו סופגים דם עבור נשות התקופה. כמה טוב שאנחנו כבר לא שם ויש לנו פשוט מגירה מלאה במודיבודיז במקום!
העת החדשה (עדיין לא חדשה מספיק, לטעמנו):
במהלך העת החדשה (המאות ה15 עד ה19), הווסת נותרה טאבו חברתי. א.נשים המשיכו להסתיר את מוצרי הווסת בהם השתמשו, בסודיות בסיווג גבוה לכל הפחות.
בתוך הבגדים התחתונים שלהן, נשים הסתירו כותנה ופרחים. אחת מהמצאות התקופה היא סינר גומי שמוקם מתחת לתחתונים, על אף שהיה לא הגייני בעליל. הסינר עשה עבודה טובה בלהגן על רהיטים וביגוד, אבל גם היה כמובן מאוד לא נוח עבור הלובשת.
במאה ה-19 נשים התחילו ללבוש מעין רתמות בד שהודקו אל התחתונים, קצת בדומה לתחבושת של ימינו. אבל לא כולן זכו לפריבילגיה כזאת. באירופה, רוב נשות המעמד הנמוך עדיין נאלצו פשוט לדמם ללא ספיגה מספקת. בתקופה שבה גם גישה למים הייתה מצומצמת, כל ההתנהלות עם הווסת הייתה מאתגרת ביותר.
"ואיזו תפנית תפסה הווסת במאה ה-20? על כך בפוסט "סיפורה של וסת - חלק ב
בינתיים, שווה לחגוג את היותנו נשים במאה ה-21 ולהנות מתחתוני וסת כאן באתר של מודיבודי
להשארת תגובה